|
סבתא סידי, (טקסט לקריאה מוטעמת, ובקול רם)
אני מערבב את הדיבור אלייך ועלייך סבתא, ולכן אפנה מעט אלייך אך בעיקר אספר לנוכחים על שיחותינו במפגשים שהלכו והתמעטו וגם התקצרו בשנים האחרונות, בשל המרחק הפיזי שהיה בינינו וגם בגלל אופי השיחות שהיה לעיתים כפוף גם לסבלנות של בנותיי, הנינות שלך, שהתקשו לתקשר עמך, כל אחת בהתאם לגילה הרך ויכולתה למקם אותך במפה המשפחתית. גם ריטואל השאלות והנושאים לדיון שהיה פעם רחב, הפך והגיע לתמצית שמסמלת את עיקר ההוויה שלנו כאן, ולזה עוד נגיע בהמשך.
אתה עוד זוכר את סבא? פתחה ושאלה בכל מפגש. כן, בטח אני עוד זוכר השבתי לה. אמנם זיכרוני מגיל חמש או שש מעומעם מעט אך יש שם עוד משהו. ביתי תמר, ראתה אותך בפעם האחרונה בגיל הזה ואני מקווה שתוכל לזכור אותך בבירור גם בעתיד. יש בבית צילומים רבים וזה יכול לעזור לזיכרון.
אני עוד זוכרת המלחמה הראשונה, אמרת לי בגאווה מסויימת, כפרק שני בכל מפגש וכמציבה רף גבוה לזיכרון ארוך שנים. בחישוב לאחור אני יודע שהיית אז בת שמונה. גם אני הייתי בן שמונה במלחמה הראשונה שלי, ב 1967, ונדמה לי שאני זוכר הכול. כיצד האפלנו את ביתך בקומה הראשונה, כיצד נכנסת למטבח לפרק את המתחים בבישולים ובהכנת ארוחות וכיצד נסענו יחד לבקר בשטחים החדשים לאחר שהסתיימו הקרבות. אני זוכר את צליל המפתח שלך שנקש על מעקה המתכת בכל צעד טיפוס כשעלית לבקר אצלינו בקומה השנייה, את רעש מכונת הקפה שלך שזימזם באופן קבוע בשעה 4, ואת צלחת הבראוניס על השולחן בסלון וגם את תקתוק מכונת הכתיבה בהמשך הערב. אני זוכר את הגברת טוטמן, את אנה סמסון, את הפרופסור היימן ואת הדוקטור לוונגרט, ואת פראו לוי שהובדלה לחיים ארוכים ואת משחקי הסקרבל האינ-סופיים. לכל מכרייך הצגת אותי בהומור כנכד הקטן שלך, וזה היה בסדר גם בשנים האחרונות, אלא שאני לא בטוח כיצד תיארו לעצמם החברים את הנכדים היותר גדולים.
היית שואלת אותי אם יש לי עוד חברים בקרית ביאליק. ידעתי שהתשובה עלולה לצער אותך, כי כל חברי עזבו את קרית ביאליק הזכורה לטוב. אבל, בביאליק לא בוגדים, לכן תמיד הייתי מספר לך על נאמנותי לרופא השיניים, שם ברחוב דפנה, לא רחוק מהפוארה , בסביניה, כמעט בביאליק הראשונית והוותיקה. בערך שם, נתקלת בי פעם, במקרה, ושמחת, וקראת לי בקול גדול באמצע הרחוב: אהה איקושינסקי! זה היה מזמן, באמצע שנות השבעים, בעת שרכבתי על האופניים, ואני לא זוכר אם התאמצתי יותר לשמור על שיווי משקלי או על מאמץ דיווש כדי לברוח מהמקום, ואולי שניהם.
"אתה עוד מצייר"? שאלה אותי - - לא כל כך סבתא, המצב היום מעט שונה, ולציור יש קצב איטי מידי לטעמי, אבל אינטרנט זה העניין עכשיו, סבתא, ולך תסביר, על צילום דיגיטאלי וכיצד מילים כתוּבות, ומוסיקה עוברים דרך קו הטלפון באיכות נפלאה, למי שהייתה כבדת שמיעה במשך שנים רבות בדומה למרקוביצים רבים אחרים. גם ראייתה נחלשה ועיניה כהו עד שלא יכלה לזהות אותי בוודאות ממרחק קצר. היא לא זכתה ליהנות מפלאי הטכנולוגיה המעודכנים ואלה גם לא יכלו לסייע לה ולשפר את ראייתה וכמעט שלא שיפרו את איכות חייה.
מה אשתך עושה – הייתה השאלה המתסכלת יותר. זה לא שהיא לא הבינה בדיוק, אלא שתשובה קצרה הייתה מעורפלת מידי. כבקשה הסברים הרחבתי, אך הזיכרון לטווח הקצר בגד בה, וראשית דברי היו נשכחים שנסחפתי והפלגתי בתשובה ארוכה מידי. ניסיתי לפשט ככל הניתן וזה לא כל כך מסובך אבל דבר הוביל לדבר אחר, וכל תת-נושא תפח בהסבר ונהייה לחשוב גדול ומרכזי, עד שכמו תמיד בשאלות מעין אלה, בסופו של דבר וויתרת על הניסיון להבין.
מה יהייה עם הערבים, יהייה פעם שלום? זו הייתה השאלה החשובה מכולן וגם המסכמת. עד סוף שנות התשעים עוד הפגנתי ביטחון בתשובה, ואני חושב שנטתה לקבל את האופטימיות שלי, אם כי בהיסוס מסוים. דאגנו במערכות הבחירות האחרונות שמא פעילים זריזים מהכיוון הלא נכון ינצלו את מצבך ויכוונו את הצבעתך - אך שקטנו כשידענו שהאני אולמן בסביבה או נציג מהמשפחה. נדמה לי שאולי העתיד הרחוק יהייה טוב כמו שהבטחתי לך סבתא אבל העתיד הקרוב מאד אולי מזמן לנו משהו אחר, אולי כבר בשבוע הבא כשביתי שירה כבר בת שמונה, או אולי זה סתם המצב המחמיר והמתדרדר בשנתיים האחרונות.
לפני 70 שנה הגעתם לכאן, סבא וסבתא, לחולות קרית ביאליק. המקום השתנה וגם האנשים. לא נותרנו אלא עם הזיכרונות.
יאיר The virtual Markowicz Family Tree to Siddy's page at the Family Tree
|