Yahel Avigur, a pacifist conscientious objector to military service from Qiriat Motzkin, near Haifa, has been sentenced on Sunday (27 February 2005) to 28 days in military prison. The charge against him was that he refused to wear military uniform. He was not imprisoned immediately. Rather, he was detained yesterday in the Beit-Lid military base, and is due to be transferred to Military Prison No. 4 in Tzrifin today (1 March). He is due to be released from prison on Friday, 25 March 2005. It is very likely that he will be sent to prison again soon afterwards, probably several times. In fact, the officer who sentenced him, one Zeev Sharoni, took bother to tell Yahel so at the time of the 'trial'.

 
This is the second prison term for Yahel. He has already spent 14 days in prison in late October and early November 2004, but at the time he asked us not to give publicity to his case (which is why it was not reported back then). Yahel has decided to refuse to perform military service already after he has been formally enlisted. After his first prison term, he was allowed to appear before the internal military Conscience Committee. The committee summoned to hear Yahel's appeal was not the Conscience Committee in its
present make-up, which also includes one civilian member, but rather the Committee in its older make-up, with military career officers alone as members. This committee has turned down his request for exemption from military service on grounds of conscience, but no formal notification of that decision, nor any statement of the grounds for rejecting his appeal have been given to date. It should be mentioned that appeals by soldiers to
this committee have practically always been rejected.

In a statement he has made shortly before his second arrest, Yahel Avigur writes:

...The procedures that might have led to my discharge from the army have
been exhausted. Although I have made my intentions clear and have proven
their sincerity, my right to be discharged has not been recognised. All I
can do now is to refuse to obey any order given me, and to spend some time
in prison, until the military system realises it is unreasonable to continue
my incarceration.

I believe that in every person there is the potential to live a life of
peace and love to others and to oneself; a potential to comprehend the basic
identity between oneself and every human being - for we are all born,
breathe and die. We are saddened by the same things: we all fear decay and
death, failures, disappointments. Every person has the potential to
understand that one is part of a huge interrelated system, all of the
components of which are essentially the same, as they are manifestations of
life. I see how we are drawn away from realising this comprehension by
forming barriers and borders between ourselves and 'the other', by believing
we are different than the others and even hostile to them. Thus we create
ever more suffering - for ourselves as well as for the other.

I see how humanity acts increasingly to entrench this perception. Wars and
borders between States, inter-class alienation, viewing the environment as a
mere resource, which I should exploit for my own personal benefit - these
are some of the manifestations of this perception, and they to are gaining
strength. Today there is no doubt that this way leads to the destruction of
the human species and perhaps of the whole world. Weapons of mass
destruction, in the hands of thousands of people willing to destroy
everything in the name of this perception. A collapsing ecological system,
which we all consume in the name of this perception, lead us towards certain
death.

Violence is fed by this perception, which presents me as different from
the other. The willingness to harm a creature perfectly identical to oneself
can only come out of a denial of this basic identity, and of a belief that
an essential difference exists between the two. Thus, the use of violence
blinds our eyes to seeing the other and feeds this false and destructive
perception.

Violence spreads ever further. A person who has been the victim of
violence would internalise it and turn it towards the other. A person who
has used violence internalises the alienation from others and the
willingness to use violence against them. The use of violence would only
bring further violence. A solution for violence can only come out of
nonviolence. Only the complete abolishment of violence, and replacing it
with a sense of equality, listening, empathy and love as the forces taking
hold of the mind, may bring violence to a stop and allow us to live in
peace, us and the others. Only an attempt to actually fulfil what clearly
needs fulfilling, only liberation from the perception counter-posing one
human being to another, may turn us around and lead us away from the brink
of an abyss.

In the name of these beliefs I have chosen not to fill the ranks of the
army.

I love many people. My family, my girlfriend, my friends ... my tutors.
They all taught me to love everything, to love myself, to love every human
being. This is all I want. This is my only statement. This is the only
reason for doing what I do.

I love you all very much.

Yahel Avigur
20 Feb. 2005

יהל אביגור מקרית מוצקין, פציפיסט המסרב לשרת בצבא מטעמי מצפון (ראו תמונה) נידון ביום א' האחרון, 27/2/2005, ל-28 ימי מחבוש. העילה הרשמית למשפט הייתה סירובו ללבוש מדים. יהל לא נשלח לכלא מיד. הוא הושם בתא המעצר במחנה בית-ליד אתמול, והיום, 1/3/2005, הוא אמור להיות מועבר לכלא 4 בצריפין. מועד שחרורו המשוער מהכלא הוא יום ו', 25/3/2005. סביר מאוד להניח שאחרי שחרורו מהכלא הוא יישלח לכלא לתקופה נוספת, וכנראה יותר מאחת. למעשה, זאב שרוני, הקצין ששפט אותו, הקפיד לציין את הדבר באוזניו בזמן ה'משפט'.

זוהי תקופת המאסר השניה של יהל. הוא כבר ריצה עונש של 14 ימי מחבוש בגין סירובו לשרת בצבא באוקטובר-נובמבר 2004 (אך באותו זמן עדיין לא היה מעוניין בפרסום פרטי המקרה). יהל החליט סופית לסרב לשרת בצבא כבר לאחר שגויס באופן רשמי, ושירת כחודש ללא נשק במסגרת הנח"ל. לאחר תקופת המאסר הראשונה שלו הוא הופנה לועדת המצפון הצבאית. הועדה שראיינה את יהל לא הייתה ועדת המצפון בהרכבה הנוכחי, הכולל גם חבר אחד שהוא אזרח, אלא הועדה בהרכבה הישן, המורכבת מקצינים בשירות קבע בלבד. ועדה זו דחתה את בקשתו לפטור משירות צבאי מטעמים שבמצפון, אך זאת מבלי שתינתן ליהל עצמו הודעה רשמית כלשהי על כך ואף מבלי לפרסם נימוק כלשהו להחלטתה זו.

כשבוע לפני שנשפט בפעם השניה, חיבר יהל את ההצהרה הבאה:

מחר אשוב לבסיס הצבאי בו אני מוצב, בכדי להישלח לבית הכלא הצבאי. מזה שישה חודשים לערך אני רשום כחייל בצבא הישראלי, ומזה חמישה חודשים – מתנהלים המגעים שלי עם הצבא מתוך ההבנה כי לא אשרת בו.

לאחר כחודש של שירות ללא מדים וללא סמכות צבאית כלשהי (אשר היה עתיד להפוך לשירות קרבי בנח"ל) הודעתי ליחידה תחתיה היית מוצב כי אין בכוונתי לשרת בצבא, וכי אני מבקש להתייצב בפני וועדת הפטור מטעמי מצפון. מאז – עוכבתי בבסיס הצבאי בו נמצאת היחידה. רק לפני כחודש עמדתי בפני וועדת המצפון, אשר החליטה, כפי הנראה (עדיין אין בידי כל תשובה רשמית, אלא רק אמירות ממפקד היחידה תחתיה עוכבתי ומהפקידה האחראית על הוועדה) כי איני מתאים לשחרור על סמך עמדותיי בנושאי אי-אלימות. כאן חשוב אולי לציין כי לא מוכר לי שום מקרה בו וועדת הפטור שחררה שום אדם אשר התחיל כבר (ולו רק באופן רשמי) את שירותו הצבאי. לפני מספר ימים נקראתי להתייצב שוב בבסיס הצבאי, על מנת שאוחזק שם כחייל עד קבלת התשובה.

ההליכים אשר עשויים להביא לשחרורי מהצבא מוצו. על אף שהבהרתי את כוונותיי והוכחתי את כנותן, לא זכיתי להכרה בזכותי לשחרור. כל אשר נותר לי לעשות הוא לסרב כל פקודה שתינתן לי, ולשבת בכלא תקופה מסוימת, עד שהמערכת הצבאית תכיר באי-ההיגיון בהמשך כליאתי.



אני מאמין כי בכל אדם טמון הפוטנציאל לחיות חיים של שלום ואהבה לאחר ולעצמו. פוטנציאל לתפוש את הזהות היסודית בינו לבין כל אדם – שהרי כולנו נולדים, נושמים ומתים. אותם דברים הם שמצערים אותנו: כולנו פוחדים מדעיכה ומוות, מכישלונות, אכזבות. בידי כל אדם מצוי הפוטנציאל להבין כי הוא חלק ממערכת גומלין ענקית, אשר כל מרכיביה שווים וזהים בבסיסם, בהיותם ביטוי של יסוד החיים. אני רואה כיצד אנו מתרחקים מהגשמת ההבנה הזו על ידי יצירת חייצים וגבולות בינינו לבין "האחר", על ידי אמונה כי אנו שונים מהאחר, ואפילו אויבים לו. כך אנו יוצרים עוד סבל, לנו
ולאחר.

אני רואה כיצד האנושות פועלת בקצב הולך וגובר לחיזוק תפישה זו. מלחמות וגבולות בין מדינות, ניכור בין-מעמדי, תפישת הסביבה כמשאב בלבד, אשר עלי לנצל לשימושי הפרטי – אלו הנם כמה מביטוייה של תפישה זו, וגם הם הולכים וגוברים. אין היום כל ספק כי דרך זו מובילה לכיליון המין האנושי, ואולי – העולם כולו. נשק להשמדה המונית, אשר מצוי בידיהם של אלפי אנשים אשר נכונים להשמיד הכל בשם תפישה זו, מערכת אקולוגית קורסת, אשר כולנו מכלים בשם אותה תפישה, מובילים אותנו למוות בטוח.

האלימות ניזונה מתפישה זו, הרואה אותי כשונה מהאחר. הנכונות לפגוע ביצור הזהה לך לחלוטין יכולה לנבוע רק מתוך הכחשה של הזהות הבסיסית, ואמונה בקיומו של שוני מהותי ביניכם. כך השימוש באלימות מעוור את עינינו מלראות את האחר, ומזין תפישה שגויה והרסנית זו.

האלימות הולכת ומתפשטת. אדם אשר ספג אלימות יפנים את האלימות ויפנה אותה כלפי האחר, אדם אשר השתמש באלימות – מפנים את הניכור כלפי האחר ואת הנכונות לנהוג כלפיו באלימות. שימוש באלימות יביא רק לאלימות נוספת. פתרון לאלימות יכול לבוא רק מתוך אי-אלימות. רק ביטולה המוחלט של האלימות, והמרתה בתחושות של שוויון, הקשבה אמפתיה ואהבה ככוחות הממלאים את התודעה, עשוי להביא לעצירתה של האלימות, ולאפשר לנו לחיות בשלום, לנו ולאחר. רק ניסיון להגשים באמת את מה שברור כי יש להגשים, רק שחרור מהתפישה המציבה אדם אל מול אדם אחר – עשויה לסובב את כיוון ההליכה, ולהרחיק אותנו משפת התהום.

בשמן של תפישות אלו בחרתי לא לשרת בשורות הצבא.

אני אוהב אנשים רבים. את משפחתי, חברתי, חברי, בני הגרעין שלי, כל מדריכי.
כולם לימדו אותי לאהוב הכל, לאהוב אותי, לאהוב כל אדם. רק בזאת אני רוצה.

זוהי הצהרתי היחידה. זוהי הסיבה היחידה למעשי.

אני אוהב אתכם מאד.

יהל אביגור

20/2/2005