אני, סמדר בן-נתן, עורכת דין מתל אביב, מדליקה משואה זו כנגד משטר ההפרדה ההולך ונכפה עלינו על  ידי ממשלת ישראל, ולמען הסירוב להיות מופרדים.

לכבודה של האסירה הפוליטית טלי פחימה, שביקשה לחצות את מחסומי ההפרדה ויושבת כבר למעלה מתשעה חודשים במעצר; ולכבודם של כל האסירים הפוליטיים, הנמקים בבתי הכלא בתת-תנאים, ולמען שחרור כל האסירים הפוליטיים.

תל אביב רחוקה במיוחד מהכיבוש. כמה קל לחיות בה ולא להרגיש אותו. רק בשל עבודתי עם נאשמים, עצורים ואסירים פוליטיים המוגדרים "בטחוניים", עם פלסטינים הנאבקים להדוף את גדר ההפרדה, עם סרבני שירות בצבא הכיבוש, ובבתי המשפט הצבאיים בשטחים, חודר האפרטהייד אל תוך רקמת חיי, ולא מרפה ממני.

משטר של הפרדה, "אפרטהייד" באפריקנס, קם ומתחזק בשנים האחרונות אל מול עינינו - מערכת חיים נפרדת לחלוטין לישראלים ולפלסטינים בשטחים הכבושים. הכניסות החסומות אל הכפרים הפלסטיניים, הכבישים המופרדים לכבישי מתנחלים וכבישי פלסטינים, המחסומים עוצרים את הפלסטינים בלבד, הערים והכפרים פלסטינים מוקפים בגדרות ובחומות, מופרדים מאדמותיהם הנגזלות, התושבים הנדרשים לאישורים על מנת לעבד את שדותיהם. לצורך ברשיונות עבודה וכניסה לישראל כבר כמעט התרגלנו.

בראש ההפרדות עומדת ההפרדה בין דם לדם. הממשלה משלחת חיילים וטייסים "לחסל" פלסטינים, ובאותה נשימה אינה מסכימה לשחרר אסירים "עם דם על הידיים".

ההפרדה והאפליה מובנות במערכת המשפטית ובבתי הכלא – הענישה, קציבת העונשים, השחרור המוקדם ותנאי הכליאה, כולם נפרדים, כולם מבחינים בין דם לדם.

כאשר אנו יושבים מן העבר הזה של החומה, בתל אביב או בכל מקום אחר, לא יודעים, לא חיים, לא רואים את מציאות האפרטהייד המתרחשת בשטחים, אנו משתפים פעולה עם ההפרדה. בואו נסרב להיות מופרדים, נגלה שותפות וסולידריות עם בני העם הפלסטיני, נראה, נחשוף ונאבק יחד נגד עוולות הכיבוש ונגד החיים המופרדים.