מצעד הגאווה, תל אביב 2005

דן גבע. איש עם מצלמה בפעולה. (סרטו האחרון תחשוב פופקורן, 2004, מסע בישראל להבאת האמת המוחלטת אל המסך)

צילום הצלמים מסמן חילופי תפקידים בין אובייקט וסובייקט. הצלמים, כצוֹפים (משתתפים) שבאו לתעד (תיעוד - עם כל המשמעויות הסובבות את המושג) את זירת ההתרחשות בעצרת/מצעד יום הגאווה, הופכים כאן לנושא, ובניגוד להרגלם להתבונן - עתה מתבוננים בהם. הפוליטיקאים שבאו לראות ובעיקר להיראות ולהשמיע, רגילים להסתכלות בהם, וכיוון המצלמה אליהם מוכר ואפילו נחשק על ידם.

הצלמים, מקצועיים וחובבים, באו לחפש אובייקטים מעניינים לצילום. יום הגאווה מספק הזדמנויות לכך: הפוליטיקאים מעל לדוכן מספקים הופעה שתכננו מראש, בידיעה שיביטו בהם, קהל וצלמים. הצלמים, כנראה לא חשבו כך. הצלמים והפוליטיקאים ניזונים מהקהל, בחלקו ססגוני מאד, בשלל צבעים וקישוטים שבא להיראות במיטבו: אלה מחפשים את הקהל ואת הדימוי הייחודי שיזדמן להם, ואלה מחפשים את אוזן הקהל ואת ליבו להנעים להם. הפוליטיקאים באו לראות לברך ולרומם הישגיהם אך בעיקר בכדי להיראות ולזכות בדמותם בעיתונות, והם ניזונים משפע העדשות (והמיקרופונים) המופנים אליהם. כך, עובדת הסימביוזה לטובת שני הצדדים בהם עוסק דף זה: הצלמים מוצאים מבוקשם בקהל ובקרב הפוליטיקאים שמגשימים מאוויים להיראות על ידי הצלמים, ולהישמע על ידי הקהל שמגיע מפני שיום חג לו.