האחד במאי בחיפה הגיע לסיום מאולץ עקב חשש להתפרצות אלימות. במהלך התהלוכה מרחבת מוזיאון חיפה למושבה הגרמנית הונפו דגלי פלסטין אחדים ודגל סורי אחד. בתגובה הוציא פעיל מרץ דגל ישראל אחד, שצבעו הלבן הפך בז' בשל גילו המתקדם.

בסיכום שלפני המצעד והעצרת הוחלט שלא יונפו דגלי לאום, אבל, זו הייתה דרישה שהציבור לא יכול היה לעמוד בה, או שהייתה זו בעייה של מנהיגות מקומית.

שאלתי את שני נבחרי הציבור למועצת העיר חיפה מטעם חד"ש בעניין הדגל הסורי. תשובת ד"ר אסעד הבהירה לי שהוא אינו קשור לכך אבל הוא גם לא עשה דבר בכדי לשנות. לעומתו, דומה היה שחבר הכנסת לשעבר עיסאם מח'ול ניסה לפעול להורדת הדגל הסורי, אבל ללא הצלחה. נבחרי ציבור אחרים, בהווה ובעבר (ראמז ג'רייסי וח"כ אגבריה ואחרים) נותרו למראית עין אדישים לעניין. אני חושב שתמיכה בנשיא הסורי, רוצח עמו, במסגרת האחד במאי ובכלל, מוזרה ביותר.

גם אדישות היא מסר. בעוד המנהיגים אדישים הראה הקהל הצעיר איכפתיות גדולה למראה דגל ישראל והם דרשו להסירו. חלק מהם גם דרש שפעילי מרץ לא יניפו את הדגל האדום משל "הוא לא (גם) שלהם".

איל שירן (Eyal Shiran) מסניף מרץ בחיפה שהחזיק בדגל טען בדף הפייסבוק שלו שקיבל "מכות עם הידיים ועם מקלות, דחיפות, יריקות, איומים וכמובן – ניסיון לשריפת הדגל."

אני מבין שיש קיצונים בשני הצדדים, אלא שהפעם, כמקובל באחד במאי, הקיצונים הציונים לא הגיעו.

אני מבין שקשה לשלוט בציבור נסער, אך אני גם מבין שחוסר שליטה כזה פועל, ולו זמנית, לטובת ההנהגה שלו. בטווח הרחוק זה מסוכן ליחסים בין העמים.