כרטיס מגנטי בצבע השכלה

שלמה ויינברג

לפני שנים, בהיותי ילד בסביבות שנות הששים, אני זוכר את אבי מדביק בולים בפנקס אדום שריח הכריכה שלו היה כריח גבינה עשנה. חודש אחר חודש הוא היה פותח את אותו פנקס, מלקק את גב הבול בקצה לשונו ומניח אותו במקום המסומן. מיסי חבר לקופת חולים שולמו לחודש נוסף. וזה היה הכל, פשוט, חלק וללא תשלומים נוספים. אפילו האספירין היה כמעט בחינם.

עברו מאז כמעט ארבעים שנה, חלפה מאה. אני כבר לא מדביק בולים באף פנקס דהוי. לי יש כרטיס מגנטי מבריק בצבע כחול –כסף, שכל מה שהוא נותן לי הוא אשראי רפואי. ואני משלם. ועוד איך אני משלם. פעם בשם חוק שנקרא ביטוח בריאות ממלכתי, ואח"כ לחברת שירותי בריאות המעניקה לי בריאות כללית. וגם זה אינו מספיק כדי לכסות את הבריאות שלי ולכן אני מוסיף מגן מושלם לרשימת ההוצאות שלי. אך, הכרטיס המגנטי שלי מתברר שאינו מכסה אפילו ניתוח להוצאת שומה ולכן לאחר ששילמתי למדינה, לחברת הבריאות, אני מוסיף מכיסי המדולל לחברת ביטוח שתבטח אותי במקרה שחוק הבריאות הממלכתי לא יכסה את חברת הבריאות שמוסרת לי שהבעיה הרפואית שלי אינה בסל הבריאות. וכל זה עוד בטרם נטלתי אקמול אחד להשכחת הכאב התורן שלי.

כעשור שנים קודם לכן הודיע לי שר הבריאות דאז, חיים רמון, על רפורמה בתחום הבריאות הציבורי. לא אהיה עוד אזרח חסר ביטוח רפואי. ילדיי העולזים , אשתי שתחייה ודודי העולה מרוסיה לא ימתינו עוד שעות ליד דלת הרופא החתומה. תמה התקופה שבה מישהו מחבריי לא יקבל טיפול בגלל שלא הדביק בולים בפנקס האדום. לא יהיה עוד שלטון פקידים מסואב של ההסתדרות. מעתה, קבע השר, אני וכל אזרחי ישראל יהיו מבוטחים בבריאותם על ידי המדינה ונהיה זכאים לקבל טיפולים רפואיים בהתאם לצורכיהם. 

החזון המעין סוציאליסטי של רמון נראה לי בתחילה כהבטחה גדולה. הרגשתי הבריאותית השתפרה לעין ערוך רק מקריאת הרפורמה. לא עוד קופות חולים ספוגי ריחות ליזול. מעתה טיפלו בי רק חברות גדולות, מנוסות, עם דלפקי קבלה מבהיקים ושירות מקצועי ויעיל. והכל נאמר, ציבורי  ובעיקר כמעט בלא מחיר. האם יכולתי לחלום על שירות רפואי טוב מזה? אפילו האחיות והרופאים נראו יותר הייטקים מהאחות עם המזרק בקופת החולים של ילדותי. תוך שנה שנתיים התחוור לי שמעתה אינני עוד מטופל, אלא אני לקוח, ולקוח שמשלם והרבה. אך לא מספיק בכדי שאזכה ולראות מבפנים את חדרי הסבה של הרפואה הממש פרטית, שבהם הפס המגנטי הוא של כרטיס האשראי.

על פי גודל כיסי, אני שייך לאלה המדשדשים אל פרוזדורי מערכת הבריאות הציבורית. יחד איתי עומדים רבים וטובים שמשלמים כמוני הרבה יותר בשביל לקבל הרבה הרבה פחות לקופת הבריאות של המערכת החולבת אותם. כך אנו עומדים ויוצרים אחוות משתעלים, חולקים איש איש בחיידקיו במסדרונות מודרניים. כך אני עומד שם ומקווה שעם השיעול שלי חברת הבריאות שלי תסתדר איכשהו. רק שלא יהיה יותר מזה. רק שהרופא לא יאבחן אסטמה או  אירוע לבבי, כי זה בודאי לא כלול בסל הבריאות.  בכל פעם, אני כאילו מופתע מחדש שגם השיעול שלי כבר הוצא מעגלת הבריאות המזדחלת מאחורי שיירת חוק ביטוח בריאות הממלכתי. מזל, ממש מזל, שיש רופא המוכן לטפל בנו בהתראה כה קצרה ובתשלום כה מועט.

לעומתי, יש "בני מזל", שלא משלמים כלל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי כי הם לא מגיעים לסף המס. הם מקבלים שירות מחברות הבריאות שלהם בכפפות של משי. העיקר לא לגעת בהם ישירות. בקיצור, בני מזל אלה לפחות מתים לא פריירים. הם מתים מהר יותר מחוסר טיפול, מאי נטילת תרופות, מהזנחה של אבחנה רפואית, מהמתנה ממושכת לניתוח. הם לפחות אינם צריכים להמתין הרבה ולסבול. כמו שאמרתי, הם לא פריירים. הם פשוט עניים יותר ממני.

אני , כמו רבים שביקרו לאחרונה בחדרי הרופאים והאחיות, חלקי לא טוב מאותם "בני מזל".  למרות שאספתי גרוש לגרוש, שברתי חסכונות, עבדתי שעות נוספות ושילמתי בזמן, ללא קנסות, הצמדה ופיגורים לחברת הבריאות שלי, דבר לא עזר. בסוף, ברגע האמת אזל לי ההון  לשלם את החשבון לטיפול תרופתי מיוחד, לניתוח יקר של ההשתלה או לסטנד  בלב ששוויו אלפי דולרים.  ביננו, מה זה יצאתי פרייר. אבל, זה לא מפתיע במיוחד. תמיד הייתי בחור ביישן, משלם ומאמין שיהיה טוב.

כך גם האמנתי, כשסיפרה לי, שרת חינוך לימור לבנת על הרפורמה בחינוך. על כוח משימה לאומי שיצא להציל את מערכת החינוך הקורסת. האמנתי שכוח זה המאוכלס במיטב המוחות הגדולים של הגניוס היהודי יעלה רעיונות שאפילו ג'ון דויאי היה לומד מהם. שום דבר לא נחסך מכוח המשימה. בראשו העמידו מיליונר, מתחתיו, יועצי כלכלה, ארגון וחינוך למיניהם. אמנם, איש מהם לא ראה כיתה מן הצד של הלוח כבר הרבה זמן, אם בכלל, אבל זה לא משנה. הם חכמי הממלכה, ודאי יודעים טוב מכולם, כולל המורים והמחנכים, מה טוב לחינוך.

מדי פעם שמעתי על רעיונות הועדה. נפלא, מרטיב חלומות ממש. כיתות קטנות, מורים מעולים במערכת, בתי ספר שנראים כמו חברת הבריאות שלי. חדשים, נוצצים ושקטים. נפלא, פשוט נפלא. כל זאת, הבטיחה השרה שלי לחינוך, יביא להשגת המטרה הראשית של הרפורמה והיא שילדיי יגיעו להישגים מצויינים. אף, שלרגע נעלבתי בשביל ילדיי, משום שחשבתי שיש להם כבר עכשיו ציונים לא רעים, הסכמתי לקבל את דבריה. מי לא רוצה שילדיו ישפרו עוד יותר את הישגיהם.

בביתי הדל, כבר שוחחתי עם ילדיי, ציידתי אותם באטמי אוזניים נוכח הרעש וההמולה מהבנייה המאסיבית שבודאי מתרחשת בבית ספרם. ציידתי אותם, לבינתיים, גם בכריכים כפולים בכדי שלא ירעבו עד שעה ארבע. לא נורא, הסברתי להם, בסך הכל תוך מספר חודשים יהיה לכם בבית הספר חדר אוכל כפי שהיה בזמן היותי תלמיד. יהיה נפלא, המשכתי, כך אמרה השרה.

אבל לא בונים שום דבר, טענו נגדי ילדיי, האטמים מפריעים רק לשמוע מה שהמורה אומרת. נו טוב, תשאירו אותם בתיק, השבתי, בטח בשבוע הבא יתחילו. גם אין צורך בכל כך הרבה כריכים, הם הוסיפו, בסך הכל אנו עדין חוזרים  באחת הביתה.

ומה עם הכיתות, שאלתי בדאגה, בטח יותר נעים ללמוד עם פחות תלמידים. כן בהחלט, השיבו שניהם במקהלה, הרבה יותר שקט כשחצי כיתה ממתינה ליד חדר המנהלת על הפרעה ואיחורים. ברשימת הכיתה שלנו יש ארבעים תלמידים, אבל זה בסדר, כי בדרך כלל אין יותר משלושים בכל שיעור ממוצע. אבל יהיה עוד נפלא, ניחמתי אותם, אתם תראו . כך אמרה לי השרה באופן אישי. תאמינו שיש כיתות קטנות. תאמינו שיש יום לימודים ארוך, תאמינו שבית ספרכם יתחדש מבחינה חומרית ורוחנית. תאמינו שיהיה לכם שעות תגבור אחרי הצהרים כחלק מיום הלימודים. רק תאמינו ותוכלו כבר להריח את האוכל שמוגש בחדר האוכל שעוד לא קיים.

ילדיי נראו ממש ספקנים, הם ממש שונים  מאביהם. הנה עובדה, אמרתי, בבריאות זה עובד. היתה רפורמה. כעת הכל נראה מלוקק ויפה. עם חברות בריאות שנראות מצד אחד כמו חברות נקיון ומצד שני כמו מלוות בריבית. אבל השיטה עובדת. כולם, אבל כולם, מקבלים טיפול עד המוות.

תראו, הבטחתי לילדיי, בתיאוריה, בניסויי ההרצה על דף הנייר הרפורמה בחינוך עבדה יפה מאוד. תאמינו לי, הבטחתי להם. ואם זה לא יעבוד, אני אקח הלוואות, אשדוד בנק אחד או שניים כדי שהחינוך שלכם לא יפגע. כי הכי חשוב זה חינוך. אביא לכם את המורים הטובים ביותר. שמעתי בכלל שיש מהם עכשיו בשפע, לאחר שפיטרו כל כך רבים מהם.

בכלל חשבתי לעצמי, עם כל המורים האלה שפוטרו אפשר להקים בית ספר פרטי משלי, כאן בבית. אני אביא מורה למתמטיקה ומורה לתנ"ך ומורה לאנגלית. נבנה מערכת והמורה ללשון תלמד בין שתיים לארבע. יתכן שאפילו זה ייצא לי יותר זול. ממילא יש לי פינת אוכל בבית והמטבח ממש לא רחוק.

במחשבה שנייה, אמרתי לעצמי, אוכל אפילו להקים אולי חברה לשירותי חינוך. עובדה, בבריאות זה הלך. גם אצלי יהיה מגן מושלם לבגרות וכרטיס מגנטי בצבע השכלה כסוף למען הרושם.

זאת בעצם הרפורמה האמיתית של שרת החינוך, אמרתי לילדיי, שכל ילד ילמד בתנאים הנוחים ביותר, שמונה שעות ביום ובכמה שפחות כסף המושקע במערכת. זוהי רפורמה מתוחכמת. חינוך ללא מורים ללא תלמידים, ללא בתי ספר. חסכון בגירים, בחשמל. גאוני, אמרתי לעצמי, איך לא חשבו על זה קודם? בעצם הורה שיתעקש דווקא להשתמש בבתי הספר הקיימים יבין עד מהרה כמה  יקר ולא חכם לשלוח את ילדיו אליהם. זאת משום שאותו הורה ישלם הרבה יותר, לאחר שכוח המשימה הלאומי יחסל סופית את כל בעיות החינוך, וילדיו יקבלו הרבה פחות.

בדיוק כמו  בבריאות.

הכותב הוא מורה לאזרחות, היסטוריה וספרות בבית ספר תיכון בן גוריון  עפולה.

שלמה ויינברג, מכתב גלוי לשרת החינוך  חינוך על קיר חלול

לאתר מחאה של הורים - http://www.geocities.com/doch_dovrat/

מייל למשלוח חתימות - avihuc@013.net

טלפון להודעות - 09-8337448

אמיר ויעל ביין, יעל בוקס: מכתב למערכת "הארץ"