חינוך על קיר חלול

שלמה ויינברג

בספר "הפוליטיאה" ז' מתאר אפלטון במשל המערה מצב שהוא "משל לחינוך ולחוסר חינוך". משל זה מתאר קבוצת אנשים הכבולים במערה מאז ינקותם. כל שהם רואים הם צללים. זוהי מציאות חייהם והם מכירים בה כאמת.

משל זה יש בו מידה רבה של אנלוגיה למצבה של מערכת החינוך בישראל. כאותם אסירים במערה, כך אף אנחנו המורים שבויים בקונספציה שמטרתה של מערכת החינוך התיכונית בישראל היא להוציא מספר רב ככל האפשר של מחזיקי תעודת בגרות. כל בית ספר, כל רשות עירונית שמחים לבשר בשלטי חוצות ענקים, עד כמה היתה הצלחה ביישובם. נתון זה הופך לעיתים קרובות מדי לשם נרדף לבית הספר. על פיו הם נמדדים  בקרב אוכלוסיות יעד המתכוונות ללמוד בבתי הספר.

טענתי היא שבדרך להגשמת מטרה זאת אנו שומטים את כל היקר לנו בתכליות החינוך. אנו אף נכנעים למציאות חרושת החינוך ומתעלים את תלמידינו למצב בו תעודת הבגרות הופכת לשם נרדף ללימוד, הוראה וערכים. אולם לא ברור כלל מה תעודה מעידה על  בעליה כבוגר.

לפני שבועות מספר הגיש  כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל, הידוע יותר בשם ועדת דוברת דו"ח ביניים על עבודתו. ממשלת ישראל אישרה את המלצותיו של כוח זה.

במאמר זה אני מבקש להרהר אך ורק על ההיבט אחד, אותו אני מכנה, החינוך האיכותי החסר בעבודת הועדה. חוסר הדיון בו וכתוצאה מכך בדמותו של התלמיד במערכת החינוך מביא ,לעניות דעתי, לסתירה מהותית בין יעדי הועדה בתחום ההישגים הלימודים בכלל ומבחני הבגרות בפרט והדרישה להעמדת בוגר ערכי בסיום לימודיו התיכונים. כתוצאה מסתירה זאת אף מתערערת הנחת היסוד של כוח המשימה ביחס לעיצוב הערכים של המתחנך במוסדות החינוך.  

הנחת היסוד של  ועדה זאת כרבות לפניה, ועוד יותר, אלה שיבואו אחריה, היא שדמות התלמיד והבוגר האידיאלים צריכים להיגזר מתוצאות לימודיו. מכאן, שכל דיון בועדת דוברת הוא אך ורק בדרכים להגיע אל התוצאות הכמותיות הטובות ביותר. כל שהיא אומרת על מהותו של הבוגר הישראלי הוא "מי שמיצה את מלוא יכולתו כבן אדם החי חיים של איכות, משמעות ומחויבות" (עמ' 12).

איש מאנשי הועדה לא חלק על המטרות שהציבה מערכת החינוך בפני לומדיה.  יתרה מזאת, בקריאה משווה  בין חוק חינוך ממלכתי תשי"ג 1953 ותיקון לחוק תש"ס 2000 עם הצהרת ועדת דוברת על דמותו של הבוגר הישראלי, עולים ניסוחים מאוד דומים. חברי הועדה אימצו באופן מלא את  נוסח התיקון לחוק תש"ס 2000 הכותב שהתלמיד הישראלי צריך לכבד את הוריו ומשפחתו, מורשתו, זהותו התרבותית, לשונו. המתחנך צריך לכבד את מורשת ישראל, ערכי הדמוקרטיה ועוד. אף שהועדה מתארת בסקירתה את הכשלים מהותיים בתחום הארגון והפדגוגיה במערכת החינוך, אין הועדה מעלה בדעתה שיתכן שחלק מהכשלים הוא הפער העצום בין הצבת המטרות ויכולת יישומן בכיתה. 

יש בראיה זאת  אנאכרוניזם מחשבתי. ועדת דוברת  נכנסה לאותה סטגנציה שהיא נחלת מערכת החינוך בכל שנותיה. בלשכת שרי החינוך תמיד דיברו בסיסמאות כדי לממש צרכים פוליטים ואידיאולוגים. אולם כשסיסמאות אלה נתלו בחדרי החינוך עמוסי לומדים הם רק הבליטו את חוסר היכולת של הקניית מטרות אידיאליות אלה. זאת משום הכיתות צפופות , חוסר זמן לדיון מעמיק בתחומי דיון ערכים משום המייצ"ב שבפתח ובחינות הבגרות שמתקיימות עוד מעט והדרישה האולטימטיבית לציונים גבוהים.

תשאלו כל מורה מתי לאחרונה הוא דן שני שיעורים רצופים בערך החירות או השוויון במקום ללמד פרק בהיסטוריה, תנ"ך או ביולוגיה. תשאלו ותגלו את התשובה העגומה "כן, פעם בשיעור חברה, בין הסדרת לוח מבחנים ופתרון בעיית משמעת". זהו המצב האמיתי כיום בבתי ספר התיכונים. מצב שבו אין זמן לכלום, כי צריך להספיק חומר לבחינה שממילא ישתכח לאחר סיומה. אך "כלום" זה גורם לעיתים יותר מדי קרובות לחוסר סובלנות בין המחנך למתחנכיו, לאווירה חסרת שוויון כלפי התלמידים ובעיקר באי מתן דוגמה אישית של המחנך והמורה לתלמידיו. 

מצב נואש זה ימשיך גם לאחר שהמלצות הועדה יצאו לפועל. זאת משום שכוח המשימה המליץ על עשרה עיקרים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מטפלים בחינוך מהזווית כמותית ולא איכותית. אף בבואה לקבוע סולם ערכים מסתפקת הועדה באמירה כללית על מחויבות ליושר ואמינות, התחשבות בזולת ומחויבות לעשייה חברתית. המלצה 1.6. (עמ' 55). שוב סיסמה שדור המורים הנוכחי צובע אותה בצבעים של ציניות ולפני התלמידים מופיעה כותרת שתלויה על קיר חינוך חלול. אפשר לעבור סעיף אחר סעיף, המלצה אחר המלצה ולהיווכח שהעבודה העצומה שהושקעה על ידי  אנשי הועדה, מותירה, בסופו של יום, את המורה והתלמיד הישראלי בתוך המערה.

טענתי היא שהמצב של להיות במערה הוא חלקת רובנו. להיות במערה אינו בהכרח מצב ממשי,  אלא בעיקר הכרתי. מערכת החינוך בישראל בשל הבנייה פוליטית הציבה שתי מטרות סותרות זו לזו, ולצערי, ועדת דוברת אימצה לחלוטין קו זה. בדיקה לוגית מגלה שככל שיש דגש על ערכים כמותיים, למשל הישגים לימודים. כך יש הזנחה של ערכים איכותיים, לדוגמה, כיבוד ערכי הדמוקרטיה. הסיבה לסתירה זאת נובעת בין היתר מכך שעמידה בערכים כמותיים מוגבלת בזמן. לעומת זאת ערכים איכותיים לא רק שאינם יכולים לחיות בסד הזמן, אלא נהפוך הוא. הקניית ערכים אלה היא תוצאה של "בזבוז זמן" , משמע תהליך התפלספות מייגע. אופן הלימוד הכמותי הוא תהליך ליניארי במהותו. נדבך על נדבך עד לידיעה של מטרות הלמידה. לעומת זאת, תהליך התחנכות הוא תהליך דיאלקטי. שבו אין עליה מתמדת בערכים. הדיאלקטיקה לעיתים עלולה להביא לרגרסיה בהפנמת ערכים איכותיים. רק בבחינת התהליך בטווח ממושך אפשר להסיק האם הערכים הפכו לחלק מהשקפת עולמו והתנהגותו של המתחנך. סתירה נוספת נובעת מכך שהישגים גבוהים בבחינת בגרות דורשת התמקדות והתמקצעות. לעומת זאת הקניית אופק של השכלה רחבה מצריך חוסר התמקדות בשל  היווצרותו של לימוד רב תחומי. אלמנט נוסף היוצר סתירה הוא שאלת התקצוב. הסתירה בין השניים הכרחית. ( עמ' 87 ). מתן דגש על הערך הכמותי, כמו הגדלת זכאי תעודות הבגרות תוביל בהכרח לחזרה למצב הקיים כיום, בו מטרה זאת מקדשת את כל האמצעים. יתכן  שיותר בוגרי מערכת החינוך יתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה כפי שהועדה מבקשת ( עמ' 95 ), אך לא ברור כלל  איזו "תעודת בגרות" ערכית הם יביאו אותם.

אסיריו של אפלטון במערה מצויים במצב עגום, כמו התלמידים במערכת החינוך. אותם אסירים אינם יודעים כלל שקיים עולם אחר. המציאות אותה הם מכירים מבחינתם היא סוג של הכרה מכוננת מציאות של צללים. התבוננות על עולם הצללים אותו הם רואים מול עיניהם שעה אחר שעה  לא מביאה אותם לידי ערעור ולו הקל ביותר על האפשרות לקיומו של  עולם אחר. יתכן אף שמנקודת מבטם זהו עולם מושלם. כך אף יתכן שהוא מצבם של תלמידינו. באותה מידה אף אנו המורים אסורים באותם אזיקים שמערכת החינוך הציבה לפנינו. וכמו התלמידים, כך אף המורים, מנסים בסך הכל לשפר תנוחה, לפעול מתוך המערכת מבלי לשנותה. כשמתרגלים המצב אפילו נתפס כנוח. באנלוגיה זאת אפשר לומר, שהישיבה בעולם הצללים מתעלת את עבודת המורה ולימודי התלמיד ליעד מכוון מטרה אחת והוא הוצאת תעודת בגרות.

מצב זה הפך את בית הספר למוסד משעמם שהקשר בינו לבין חינוך לערכים הוא מקרי בלבד. כוח המשימה הלאומי מבקש רק להגביר מצב זה. תכנות התלמידים לקראת בחינות הבגרות ידגיש עוד יותר את תחושת הטכנוקרטיה בין המתחנך למוריו והניכור בין הידע לתלמיד. בי"ס התיכונים יהיו

מה שנאמר עליהם מזמן "בתי חרושת לציונים".

אפשר וצריך לערוך שינוי מהותי בחינוך. אולם, הישועה לא תבוא מועדת דוברת. נהפוך הוא, היא מנציחה את כל הכשלים הקיימים כיום במערכת החינוך. הארכת יום לימודים, או ניהול ביזורי אינם אלא ניתוחים אסתטיים של מערכת הנדרשת לניתוח מוח.

השינוי חייב לבוא מלמטה , מן המורים והתלמידים ולא מפוליטיקאים, אנשי עסקים, מומחי אקדמיה ועוד. השינוי חייב להיות לא בהדגשת מצוינות לימודית, אלא בהצטיינות אישית. יש להפוך את הפירמדה כך שהדגש יהיה על ערכים איכותיים. מתוכם יש ליצור תכנית לימודים חדשה, קוהרנטית התואמת את הערכים אותם מבקשים להקנות. לדוגמה, לא ניתן לחנך לאמינות באם חושפים את התלמיד לנרטיב חד צדדי בשיעורי היסטוריה. כך אפשר לאמץ את שיטת  הלימוד בחברותא בישיבות תיכוניות ללא קבלת הקווים האדומים של מוסדות אלה.

רק תלמיד בעל תכונות אנושיות טרומיות יהיה גם תלמיד סקרן ויתכן שאף בעל הישגים. כך אף המוסדות להשכלה גבוהה ילמדו סטודנטים איכותיים, בעלי חשיבה יצירתית, שמקדמים את המערכת ולא רק נטמעים בתוכה דור אחר דור. 

בסיום משל המערה אומר אפלטון שהפתרון לשחרור האסירים יכול להיעשות רק על ידי אדם שיוצא כנגד המציאות המקובלת. זהו הפילוסוף שהצליח להשתחרר מכבליו ומרגיש מחויבות לשחרר את רעיו. כך אף למערכת החינוך נדרש אותו פילוסוף שיטלטל אותה ויביא לשחרור  המורים והתלמידים מן המציאות הנוכחית של מערכת החינוך.   

הכותב הוא מורה להיסטוריה, ספרות ואזרחות בבית ספר תיכון בן גוריון, עפולה

שלמה ויינברג, מכתב גלוי לשרת החינוך  כרטיס מגנטי בצבע השכלה

לאתר מחאה של הורים - http://www.geocities.com/doch_dovrat/

מייל למשלוח חתימות - avihuc@013.net

טלפון להודעות - 09-8337448

אמיר ויעל ביין, יעל בוקס: מכתב למערכת "הארץ"